נפגשנו, כמה דקות לפני כן,מעין שיחת רעים שכזו.שוחחנו כל אחד מאיתנו על העובר עליו על הנעשה איתו.שלומם של הילדים,המשפחה, העבודה.השיחה התגלגלה לה לכיוון בני הזוג.סיפרתי לה על סימה.סימה שטיין ,אותה פגשתי לפני כחצי שנה ומאז איני נפרד ממנה.היא הבחינה בהתרגשות הסמויה לדעתי, אך הגלויה, כנראה לעיני האחרים כאשר אני מדבר עליה.
"מה סוד ההצלחה?"היא המשיכה לשאול בסקרנות רבה.
"איני יודע" עניתי בכנות."זה פשוט קיים" הוספתי.
"אבל,איך יודעים? מתי ולמה זה קורה?".
חייכתי ,מעט במבוכה.איך אוכל להסביר במלים את התחושות העמוקות ההולכות ומתעצמות בתוכי כלפי זוגתי לחיים.איך אוכל לתאר במלים,עמוקות ומורכבות ככל שיהיו את סך הרגשות,המחשבות,המאווים, התשוקות, האחריות והאהבה שאני חש כלפי סימה.נדמה לי שטובי המשוררים נכשלו בכך.כך שמי אני שאוכל לתאר זאת במלים.
חשבתי בלבי,שאספר לה עד כמה אני מתרגש כאשר אני חושב עליה.שאספר לה עד כמה אנחנו ביחד,כל הזמן.טוב, רוב הזמן (שנינו עובדים במשרה מלאה).שאספר לה שתמיד אני מגיע למשרות הערב שלה במחלקה לרפואה דחופה ,פשוט לראות אותה מטפלת בחולים.לעתים, מצילה חיים באופן הכי פשוט שניתן להגיד זאת. שאספר לה עד כמה אני נהנה לראות אותה, להיכנס לתוך עיניה הכחולות והצלולות ולא להרפות. לראות את גזרתה המדהימה. לחוש את גופה ואת נשמתה מתערבבים להם יחדיו איתי. לראות את חיוכה הקורן בעת שאנו נפגשים או משוחחים בטלפון.לומר לה שאין מצב שבו אין אנו משוחחים בטלפון יותר משעה שעתיים.
כאשר אוהבים,אוהבים.אני מניח שזו התשובה.
כן, היה שווה לחכות כל אותן שנים כדי להגיע ולהיות באהבת אמת.לכל אחד זה נמצא.צריך למצוא את זה.אני מצאתי.סימה שטיין מצאה.
דרג את המאמר:
1 2 3 4 5 0 / 5 כוכבים - 0 הצבעות
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
